<h1>ספר התרומות שער נ"א חלק ו'</h1>
<h2>דף לה.</h2>
ויש לברר אם לא מחלו המוכר ומחלו היורש אם משלם מה שלא קבל אביו מן הלוקח, לדעת אלו שדנין כי המוכר חייב לתת ללוקח ככל הכתוב בשטר אע"פ שלא קבל ממנו אלא דבר מועט. ולזה יש סברות נחלקות, כי יש אומרים כי היורש פטור מכל וכל ואפילו ממה שקבל אביו מן הלוקח, דדינא דגרמי קנסא הוא, ולמוכר קנסו שקבל ממון מן הלוקח, לבריה לא קנסו. וראייתם מההיא עצה דיהיב רב נחמן לברתא דתמחול כתובה דאמה לאביה [כתובות פ"ה ע"ב], ור"ל שכך היתה דעתו דרב נחמן שהבת לא תעשה להם תשלומין ממחילתה, דיורש לא מחייב לשלומי אפילו מחיל, דה"ל תשלומי מוחל קנסא ולא קנסינן לבריה משום דלא קבל דמי המוכר, וס"ל דהיזק שאינו ניכר הוא מוחל ולא קנסו בנו אחריו. וקא מייתו ראיה מירושלמי דקתני בשבועות [פ"ו ה"ו] המקרע שטרותיו של חבירו שלא מדעתו רבי מונא אמר חייב רב פפא אמר פטור, מ"ד חייב משום קנס מ"ד פטור משום דהוי כסותם פי עדיו. וכל זה בעיני רחוק מן השכל, לפי שאני אומר שהמוכר שמחל ומת בנו חייב לשלם, ואין צריך לומר אם הוא עצמו מחל אע"פ שהוא יורש ולא קבל מעות שהוא חייב, שהרי שורף שטרותיו של חברו פסקנו [ב"ק צ"ח ע"ב] שאע"פ שאין גוף השטר ממון כיון שהוא גורם לאבד ממון חברו חייב. וכדאסיקנא התם אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא, דקי"ל כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דאמי ואפילו בדבר שאין עיקרו ממון, דכיון דשורף ועביד בידים או קורע שטרותיו של חברו דינא דגרמי הוא, ואע"פ שהוא היזק שאינו נכר, הרי גרם לאבד ממונו של זה וחייב. וכן כתב הראב"י, דינא דגרמי לפי עניות דעתין קלישא איכא לעיוני ולחבר כל הלכתא דאשכחן בדינא דגרמי. אשכחן זורק מטבע (ושורף) [ושף] מטבע ושורף שטר [ב"ק צ"ח ע"א] דהוה מילתא דעביד בידים וחייב. ומוכר וחזר ומחלו [כתובות פ"ו ע"א] וכמסור דאחוי אחויי [ב"ק קט"ז ע"ב] חייב, וכולהו הני לא צריכי התראה, דבכונה עושין ודעתן להפסיד ממון חבריהם. והמראה דינר לשולחני ונמצא רע וא"ל עלך סמיכנא והיה הדיוט, וטבח הדיוט דעביד בחנם שאין צ"ל עליך סמיכנא, דמידע ידיע דעליה סמיך, [ואע"פ] דקי"ל נתקל אנוס הוא ה"מ באומן אבל הדיוט ודאי חייב. ואיכא נזקין אחריני כגון מטמא והמדמע והמנסך והמפגל [גיטין נ"ב ע"ב] דבמזיד חייבין, ואמרינן [גיטין מ"ד ע"ב] נקטינן טמא טהרות חברו ומת לא קנסו בנו אחריו, מ"ט היזק שאינו נכר לא שמיה היזק וקנסא הוא ולבריה לא קנסו רבנן. ואיכא לעיוני דהנך דלעיל אי מחייבינן ליה לבריה, דבשלמא זורק ושף ושורף היזק ניכר הוא, ומראה דינר לשולחני היזק נכר הוא דאומן הרואהו מכיר שהוא רע, והמוכר שטר וחזר ומחלו אע"פ שאינו ניכר ההיזק דילמא מחייבינן ליה משום דשקל מיניה דמים, ודילמא אמרינן אחריות טעות סופר הוא, וכ"ש אי כתב ליה אחריות. ותו דאיכא למימר נמי אחריות דנפשיה מי לא קביל עילויא. ומטבע ונפסל, תרומה ונטמאת, חמץ ועבר עליו הפסח, בהמה ונעבדה בה עברה או יוצא ליסקל [ב"ק צ"ו ע"ב] דבכלהו אומר לו הרי שלך לפניך, ההוא משום דאיתיה לההוא מידי בעיניה והוא היזק שאינו ניכר, ע"כ. מכלל דבריו למדנו שהמוחל ומת קנסו בנו אחריו ומשלם, דלאו קנסא אלא ממונא ומחייב יורש עבור מורישו, וכ"ש אם היורש מחל שהוא מזיק ומשלם. וכן פסק הר"מ ז"ל [חובל פ"ז ה"י] שאם מחלו יורשי המוכר שמשלם מן היפה שבנכסיו כשאר מזיק. וכן פסק במסור שאם מסר ומת אע"פ שהוא גורם לאבד ממון ע"י דבור כגון מוחל שיורשין חייבין וגובים מהן כשאר כל מזיקין. גם הראב"ד ז"ל כתב בתשובתו הריני מוסר לך מה שנראה לי לענין פסק דינן והלכה למעשה פלוגתא דרבי שמעון ורבנן, הוי ידוע שדעתי נוטה לקבוע מסמרות כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דאמי, ודינא דדבר הגורם שייך בדינא דגרמי. ודוקא גורם אבל גורם דגורם פטור, וכדאמרינן בשבועות [ל"ג ע"א] הכל מודים בעדי סוטה שפטור בעדי קנוי דהו"ל גורם דגורם, וכ"ש לענין תשלומין. הילכך השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן אלו אכלה דבר שגופו ממון חייב, אבל אם אכלה שטרותיו של חברו שאין גופו ממון פטור דזהו גורם דגורם, ע"כ. ובתשובה אחרת השיב כי מה שאמרו התלמידים שלא קנסו אלא למוכר שמחל אבל יורש שמחל לא קנסו טעו, דדינא דגרמי נקרא שמו ולא דינא דקנסי, ע"כ. והראיה שהביאו בעלי הסברא ההיא מההיא דאסבה עצה רב נחמן לברתא דתמחול וכו', ורוצים לומר כי היה דעת ר"נ שאחר שהיא יורשת אם מחלה לא נדון בה דינא דגרמי, לא סמכינן עליה, אלא טעמא דמילתא משום רוחא דההיא טופיאנא, וכדלעיל. ואיכא מ"ד דאפילו תימא שכל מה שכתוב בשטר משלם המוחל ברתא פטירא, דהיכא מחייבינן למוחל בזמן שהוא מתכוין להזיק ללוקח והוא אינו מרויח כלום אלא שמפסיד מקחו, אבל האי ברתא להנאת עצמה היא מוחלת כדי שתחזור ותירש אביה, וה"ה ליורש שמחל לעצמו שאינו משלם כלום, וכמו שכתבתי למעלה. וזאת הסברא כתבה הראב"ד בתשובותיו כי יש לה פנים.
